רברי הראבי"ה נחלקו הראשונים בנוסח ברכת השופר, הרא"ש (ראש השנה ד, י) מביא שמביא מהירושלמי, שהתוקע שופר צריך לברך אקב"ו לשמוע בקול שופר ושהחיינו, ואח"כ תוקעין. וכן הביא בשם בה"ג, דהא דמברכים לשמוע קול שופר, ולא מברכים לתקוע בשופר או על תקיעת שופר כמו על מקרא מגילה, משום דבשמיעת קול שופר הוא יוצא ולא בתקיעת שופר. ועיי"ש שראייתו היא מהא דמבואר בראש השנה (כז, ב) שאם היה התוקע עומד על שפת הבור והכניס פיו לתוך הבור ותקע לא יצא משום ששמע רק קול הברה של תקיעתו. ואם נאמר שהחיוב הוא התקיעה, א"כ למה לא יצא הרי הוא עצמו תקע ומה אכפת לן ששמע
תקיעה או שמיעה
קול הברה.
וכן דעת הרמב"ם בהלכות שופר (ג, י) וז"ל ומברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו לשמוע קול שופר. ובשו"ת הרמב"ם (פאר הדור סי' נא) נשאל הר"מ מה הפרש יש בין "לשמוע קול שופר", ל"על תקיעת שופר". ותי' הר"מ שאם המצוה היא התקיעה אז היה חייב לתקוע בעצמו, כמו שנוטל בעצמו הלולב, וכן היה התוקע יוצא אפילו אם היה סותם אזניו, אבל אין הדין כן, אלא המצוה היא השמיעה ולא התקיעה, וכשהוא תוקע הוא יוצא בזה ששומע קול שופר. ועי"ש שכ' שכמו בסוכה המצוה היא הישיבה ולא העשייה, ובלולב המצוה היא הנטילה ולא האיגוד, ה"נ בשופר המצוה היא השמיעה ולא התקיעה. ומשמע שס"ל שהתקיעה אינו אלא הכשר מצוה בעלמא.
אבל דעת ר"ת היא שנוסח הברכה היא על תקיעת שופר, משום דעשייתה היא גמר מצותה. וכן דעת הסמ"ג (עשין מב).
תקיעה ושמיעה
וכבר הקשו האחרונים (שו"ת שאגת אריה סי' ו', וספר יום תרועה ר"ה כט, א, וישועות יעקב תקפה, א) על הר"מ ודעימיה, מהא דתנן חרש שוטה וקטן פסולים לתקוע, ואם בשמיעת קול שופר למה אינו יוצא, נאמר שהמצוה היא הרי אע"פ שאינם בני מצוה מ"מ הוא שומע קול שופר.
