דברים (ח, י) ואכלת ושבעת וברכת את ה'
אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך. בגמ' ברכות (כ:) מבואר דמדאורייתא אין חיוב ברכת המזון אלא באופן שאכל כדי שביעה, ד"ואכלת ושבעת וברכת" כתיב, והכי מבואר בשו"ע (או"ח קפ"ו-ב'). [ו"שיעור שביעה", כתב המ"ב (קפ"ד ס"ק כ"ב) דמשמע מהחינוך דאינו שוה בכל אדם, אלא כל אחד לפי שביעתו, ואם דרכו תמיד לאכול כדי מחייתו לבד, גם זה נחשב שביעה. וכתב בשעה"צ (אות כ"ה) דמשמע מהחינוך, דאם הוא איש רעבתן ואינו שבע כי אם באכילה מרובה מאד, אינו מתחייב כי אם לפי שביעתו. ומרבותיו של רש"י (ברכות מב.) משמע דתלוי לפי סתם אנשי, דכל שדרכן לקבוע סעודה, בשיעור זה מקרי כדי שביעה]. ואולם מדרבנן מחויב לברך אף על אכילת כזית בלבד [לר"מ, וכדקיי"ל כותיה, עי' ברכות (שם, ודף מה.)], וכך נפסק בשו"ע (קפ"ד-ו). ודרשי' לה מקרא, דואכלת זו אכילה, ושבעת זו שתיה, וסתם אכילה בכזית. והוי אסמכתא בעלמא [כמבו' בתוס' בברכות (מט: ד"ה ר"מ)], דמדאורייתא לכו"ע בעי אכילה שיש בה שביעה [חוץ משיטת היראים (עמוד היראה סי' כ"ד) דס"ל דלר"מ הוי כזית מן התורה, ועי' בזה בס' כלי חמדה כאן]. וע"ע מש"כ בזה בביאור הלכה (קפד,ו ד"ה בכזית).
והנה איתא במשנה בברכות (נא:) ונפסק בשו"ע (קפד, ה) דעד אימתי יכול לברך ברה"מ, עד שיתעכל המזון שבמעיו. ובשו"ת כתב סופר (או"ח סי' ל"א) כתב להסתפק בגדר ה"ושבעת" המחייב בברה"מ מהתורה, האם חיוב ברה"מ הוי על ה"אכילה", והשביעה הוי רק בגדר "שיעור" בהאכילה. ומיד כשאכל ושבע נתחייב לברך, ומה דמצי לברך עד זמן שיתעכל המזון במעיו. הוי בגדר "תשלומין" לעיקר החיוב דמעיקרא, דעד זמן עיכול נחשב עדיין שיש לו שייכות להאכילה דמעיקרא, ולכן יכול לברך על אכילה זו. או דהחיוב לברך על ה"שביעה", דמציאות השובע הוי המחייב בברה"מ, ואינו רק שיעור בהאכילה, ומה שמברך עד שנתעכל המזון, דבכל זמן זה נמשך עיקר סיבת החיוב.
והנפק"מ בחקירה זו, בקטן שאכל ושבע והגדיל טרם שבירך ברה"מ, אם כעת מחוייב לברך מה"ת [דאף דממ"ג מחויב לברך עכ"פ מדרבנן, מ"מ נפק"מ לענין להוציא גדול יד"ח, או בנסתפק אם בירך ברה"מ, וכן נפק"מ באופן שכבר בירך ברה"מ בקטנותו] דאי חיוב ברה"מ הוי על ה"אכילה", א"כ זה שאכל בקטנותו ולא נתחייב מעיקרא בברה"מ מה"ת, לא יתחייב בגדלותו לברך על אכילה זו, דלא שייך לחייב מדין "תשלומין", בדבר שלא היה חלות חיוב מעיקרא. אך אי נימא דחיוב ברה"מ הוי על מציאות השביעה דהשתא, דהשביעה הוי סיבה לחייב בברה"מ כל זמן קיומה, א"כ זה שהגדיל ועדיין שבע, יתחייב כעת מדאורייתא לברך ברה"מ, ואף אי בירך בקטנותו, מ"מ לא מהני ברה"מ
