דעת רש"י (ד"ס כל) קסג, הר"י מיגאש (שו"ת, סי' קמק), והרמב"ם (ספר המלוות פולס 6 ממליס פ"6 ק"ג), שכל העובר על דברי חכמים עובר על איסור תורה קסד.
דעת הרמב"ן (השגות לספל סמלוות, טולס 6), שאינו עובר על איסור תורה קסה. ומבואר ברמב"ם (ממליס שס) שלפי דבריו שהעובר על דברי חכמים עובר על איסור תורה ראוי הוא ללקות כמו שהעובר על כל לאו מן התורה לוקה, אלא שהוא לאו הניתן לאזהרת מיתת בית דין קסו, שכל חכם שמורה שלא
כדברי חכמים מיתתו בחנק, ולכך אין לוקים עליו. והקשה עליו הרמב"ן (שס), שאם כן לפי דבריו, לדעת האומר שלוקים אף על לאו הניתן לאזהרת מיתת בית דין, לוקים אף על כל איסורים דרבנן. ועוד הקשה שמצאנו בכל מקום שהקילו הרבה באיסורים דרבנן, כגון בספק דרבנן שהולכים להקל (כילס ג:), וכן הקילו בעונשים, שאין מענישים את העובר על דבריהם אלא בנידוי (פסקיס (3.). וכתב עוד הרמב"ן שכדבריו שאינו מן התורה, מוכח ממה שאמרו בגמרא כאן "כל מילי דרבנן אסמכינהו על לאו דלא תסור',
והיינו שהוא סמך בעלמא לחזק את דבריהם קסז ובמגילת אסתר (שס) כתב שאכן לשיטת הרמב"ם לדעת האומר שלאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין לוקים עליו, לוקים אף על איסור דרבנן, ואינו
קושיא לומר כן.
ומה שהקילו בספק דרבנן, כתבו בזוהר הרקיע (סו"ד נקרית ספר נסקלמס פרק ס) ובמגילת אסתר (שס) שמתחילה כך תיקנו חכמים להקל בספק קסה. ובשב שמעתתא (שמעתתס 6 פ"ג) כתב שבאמת מדין זה דייק הרמב"ם שספק דאורייתא
מן התורה לקולא, ורק מדרבנן לחומרא, ובספק דבריהם לא החמירו. ובמגילת אסתר (שס) ביאר מה שאמרו בגמרא אסמכינהו' שאין הכוונה שהוא סמך בעלמא, אלא שאינו מפורש בתורה, וכתב שכן ביאר גם הזוהר הרקיעקסט.
