כתב הרמב"ם (שבת פ"ל היט) "חייב אדם לאכול שלש סעודות בשבת, אחת = ערבית ואחת שחרית ואחת במנחה, וצריך לקבוע כל סעודה משלושתן
על הין.
בטור (או"ח סי' רצא) הביא את דברי הרמב"ם שגם בסעודה שלישית קובע על היין, וכתב שאביו הרא"ש לא היה מברך על היין קודם, משום דאיתקש יום ללילה לענין קידוש, מה לילה סגי בחד זימנא אף ביום נמי סגי בחד זימנא, מבואר מדברי הטור שלמד בדעת הרמב"ם שמה שצריך לקבוע ג' סעודות על היין הוא מדין קידוש.
ובכסף משנה (שם) הקשה שלדברי הטור סתר הרמב"ם את דבריו, שהרי כתב בפרק כ"ט היין מצוה לברך על היין קודם שייסעוד סעודה שניה וזהו הנקרא קידושא רבה וכו', וגם קידוש זה לא יהיה אלא במקום סעודה'. הרי מפורש שלדעת הרמנים אין דין קידוש אלא בסעודה שניה ולא שלישית, ולכן חולק הכסף משנה וסובר שמה שכתב הרמב"ם שקובע שלש סעודות על היין, אין כוונתו לדי קידוש, אלא רק שיש דין שישתה יין בסעודה
כדי שתקבע סעודתו על היין ,
ליישב דעת הטור כתבו האחרונים שלדעת הרמב"ם יש שני דינים בכך - שצריך קידוש במקום סערה מצד חובת קידוש, שאין הקידוש מועיל עד שיעשה במקום סערה, ועל זה נאמר הילפותא שהביא הטור שמקישים את חיום ללילה, שכשם שבלילה יש רק קידוש אחד, כמו כן ביום יש רק קידוש אחד, שקידוש המחויב מהלכות קידוש אינו חייב אלא בקידוש אחד ביום, ב, קידושקו מצד חובת סעודה, שבדין עונג שבת נאמר שכל סעודה הנעשית בשבת מדין עונג שבת תהיה הסעודה טעונה קידוש, כדי לעשות היכר שאינה נעשית כסעודת חול, וכיון שהוא תנאי הנצרך מצד חובת עונג שבת אין לחלק בין סעודה לסעודה סג
ויש סמך לדברים ממקום הבאתם ברמב"ם, שבפרק כ"ט ששם כתב הרמב"ם דין קידוש רק בסעודה שניה, מדבר מדיני קידוש וכל שחיוב הקידוש הוא מהלכות קידוש, אין דין קידוש אלא בסעודה ראשונה ושניה, ואילן כפרק כתב הרמב"ם שיש דין לקבוע על היין בכל ג' סעודות, מדבר הרמב"ם בהלכות עונג שבת, ומדין עונג שבת אין חילוק בין כל הסעודות
ובכולם צריך קידושין.
