הבדלה בין שני ימים טובים של גלויות
תיקנו חז"ל לבני הגולה לשבות יום נוסף לאחר יום טוב, והוא הנקרא "יום
טוב שני של גלויות', שמא לא יספיקו שלוחי בית דין לבוא עד בני
הגולה לפני החג להודיע להם אם החודש חסר או מלא. ונסתפקו בגמרא (ביצה
ד.) האם צורת התקנה היתה שיש עוד יום נוסף של יום טוב שהוא יום נפרד,
או שתיקנו ששני הימים הם קדושה אחת ארוכה.
ונפקא מינה לגבי חובת הבדלה, שכן אם התקנה היתה לעשות יום טוב נוסף נפרד מיום טוב הראשון, צריך להבדיל בין היום הראשון ליום השני, כיון שהם שתי קדושות נפרדות. ואם התקנה היתה לעשות יום טוב אחד ארוך מורכב משני ימים, אין מקום להבדיל בין יום טוב לחבירו כיון שהכל קדושה אחת היאן.
ומבואר בגמרא (שם ע"ב) שרב אסי היה מבדיל בין יום טוב ראשון לשני, - משום שהסתפק בשאלה זו, האם היום השני הוא קדושה בפני עצמה, או כהמשך לקדושת היום הראשון, ולכן החמיר להבדיל בין שני הימים. וביאר רש"י (שם ד"ה ספוקי) שרב אסי הסתפק האם חכמים גזרו על כל הגלויות לדורות לעשות שני ימים טובים כחיוב הקבוע בודאות, ואף אם יתרבו בהם חכמים יודעי עתים, וידעו לעבר את החדשים על פי חשבון, ומפני שגדר התקנה היא ששני הימים הם כיום אחד ארוך, ולכן אין להבדיל מיום טוב לחבירו, או שמא חכמים לא גזרו אלא לנהוג כמי שחושש באיזה יום חל יום קודש, ומחויב לשבות יום נוסף מספק, אך כיון שלפי האמת אחד מהימים הוא יום חול, נמצא שמי שיודע את החשבון, ויודע שרק היום הראשון הוא יום טוב לפי האמת, ובמוצאי יום ראשון חל יום חול, ממילא צריך להבדיל
בינו ליום השני. עוד הקשה הצל"ח (שם) שלא מצינו מי שיחלוק בגמרא על רב אסי, ודעתו גם לא נדחתה, ועם זאת לא נהגו לחוש ולהבדיל בין יום טוב ראשון ליום טוב שני, אף שאנו קובעים את החדשים על פי חשבון ולא על פי הראייה, ואם כן יש לדון מדוע לא נהגו לחוש ולהבדיל בין יום טוב ראשון ליום טוב שני, האבי עזרי (יום טוב פ"ו הי"א) כתב ליישב, שהנה נחלקו בגמרא (ביצה ד:) בגדר תקנת יום טוב שני לדורות, שרבי זירא מבאר בדעת רב אסי שגם בזמן הזה שקובעים את המולדות לפי חשבון ולא לפי ראייה, יש לעשות שני ימים, כיון שלא בטלה תקנת חכמים אף שבטל הטעם. ואביי מבאר את דעת רב, שאחרי שקובעים את המולדות לפי חשבון היה מקום לבטל את הגזירה, אלא שהמשיכו משום מנהג אבות, ושמא תשתכח תורת העיבור מישראל, ויבואו לכלל טעות. ומעתה, לדעת רב אסי בזמן הזה המשיכו את התקנה הראשונה כפי שהיא, וכיון שהיה לרב אסי צד שאופן התקנה הוא שכל יום הוא ספק, יש להבדיל מיום טוב לחבירו. אבל לדעת רב, אמנם בהתחלה התקנה היתה מכח ספק, ואז היה מקום להבדיל בין יום טוב לחבירו, אבל לאחר מכן שגזרו שוב משום שמא תשתכח תורת העיבור מישראל, גזרו באופן ששני הימים הם קדושה אחת, שהרי שוב לא גזרו מספק, שהרי כבר נודע חשבון העיבור, אלא מחמת החשש הנ"ל. וכיון שלדעתו בזמן הזה שני הימים הם קדושה אחת, אין מקום להבדיל בין יום טוב לחבירו. ומעתה פשוט שלהלכה לא מבדילים בין יום טוב לחבירו, כיון שהלכה כרב.
