נחלקו הראשונים האם הנהנה באיסורי הנאה שנלמדו מלשון אכילה חייב מלקות. דעת רבינו יונה (שערי תשונס שער ג 6ות פג) והריא"ז (ה"ח לוס ט) קצא, שחמץ שמכרו לגוי או שהאכילו לבהמתו הרי זו הנאה כדרך הנאתו ולוקה. ובמשנה למלך (יסודי סתולס פ"ס ס"ס ד"ס וסיכס) ובפרי חדש (לו"ס סי' סמג סק"ל ד"ס ולומר) כתבו, שכן משמע מדברי התוספות (ד"ה כל) והראשונים שהובאו לעיל שהקשו שלרבי אבהו יתחייב הנהנה מחמץ כרת, ותירצו שאין ללמוד חיוב כרת בנהנה, משום שבפסוק שנאמר לגבי כרת כתוב כי כל אוכל', ואין למדים כל אוכל' מ'לא תאכלו'. ומשמע מדבריהם שחייב מלקות אם נהנה מהחמץ, משום שעל זה נאמר לא יאכל.
אולם דעת הרמב"ם (מלכלות לסולות פ"ס סט"ז) שאם עבר ונהנה מכל מאכל האסור בהנאה, אינו לוקה, אך מכין אותו מכת מרדות , ובביאור שיטתו נאמרו
כמה דרכים:
א. בחינוך (מכוס קיג) ביאר, שהואיל ואפשר ליהנות בלא לעשות מעשה, לפיכך אף כשעשה מעשה אינו לוקה, ומשום שאין לוקים על לאו שאפשר לעבור עליו בלא לעשות מעשה, כמו בלאו שאין בו מעשה.
ב. במגיד משנה (מסכלות לסולות שס) ביאר, שהוא משום שאין לוקים על כל האיסורים אלא כשנהנה מהם כדרך הנאתם וכפי שאמרו להלן (כד:), ודבר
הראוי לאכילה אין דרך הנאתו אלא בדרך אכילה.
ג. במשנה למלך (יסודי סתולס פ"ס ס"ס ד"ס ודע לחקל) ביאר, שהואיל ואיסור הנאה לא נאמר במפורש בתורה אלא נלמד מדרשה מדין נבילה, לפיכך אין לוקים עליו.
