המנחת חינוך (מצוה תסט אות א) והשפת אמת (כח: ד"ה בשעה) הקשו, מדוע לא נאסר החמץ בהנאה משום האיסור של "לא תאכל כל תועבה' (דברים יד ג), כמו שדרשו (חולין קיד:) מפסוק זה איסור הנאה למבשל בשר בחלב ובצורם אוזן הבכור שדרשו כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכלי, וכיון שאסרה התורה את החמץ באכילה ממילא נכלל בלאו זה ככל הקדשים שנפסלו מאכילה שהאוכלם לוקה משום לא תאכל כל תועבה.
ובמנחת חינוך תירץ שדווקא בעבירה שיש בה מעשה כמו המנויים בגמרא שם נחשב לתועבה, אך איסור בל יראה שלא עשה מעשה אלא עבר עליו בשב ואל תעשה אינו נכלל בלאו זה. וכתב שלפי תירוץ זה יתכן שבקנה חמץ בפסח או שחימץ חיטים בפסח שעבר על האיסור ע"י מעשה יאסר לאחר הפסח מדאורייתא משום לא תאכל כל תועבה.
ובשפת אמת תירץ שדווקא כשניתקן לאכילה ע"י העבירה כמו בישול בשר בחלב או צורם אוזן הבכור, שע"י העבירה הותר לצאת לחולין ע"י פדיון, וכן בשוחט בשבת רצו לומר בגמרא שם שנאסר באכילה מחמת לאו זה משום שע"י העבירה ניתקן לאכילה, וכן בחורש בשור ובחמור שהיתה הוה אמינא לאסור את הזרעים, או חוסם ודש לפירוש רש"י שם שהיתה הוה אמינא לאסור את הדישה, נחשב לתועבה, אבל מה ששהה חמץ בביתו באיסור אין תועבה זו נעשית בגוף תיקון המאכל ולכן אינו נאסר.
