חילוק בין בא במחתרת לכל רודף
כתב הרמב"ם (רוצח פ"א ה"ו), 'הרודף אחר חבירו להרגו, אפילו היה הרודף קטן כל ישראל מצווין להציל הנרדף מיד הרודף, ואפילו בנפשו של רודף'. ואילו בבא במחתרת כתב (גניבה פ"ט ה"ז), ורשות יש לכל להרגו בין בחול בין בשבת, בכל מיתה שיכולין להמיתו'. הרי שחילק בין רודף שיש חיוב להורגו לבין בא במחתרת שאינו אלא רשות.
וכתב הדברי יחזקאל (סי' כג סק"י) בטעם הדבר, שהוא משום שאם יניחנו בעל הבית ליטול את ממונו ולא יעמוד כנגדו לא יהרגנו, אלא שמכל מקום החשיבה אותו התורה כרודף משום החזקה שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, ואין לך בו אלא חידושו שמותר להורגו, ואינה חובה. והאבן האזל (גניבה פ"ט ה"ז) כתב, שלשיטת המכילתא , בא במחתרת אינו אלא ספק רודף, ועל כן אין חובה להורגו, אלא רשות היא.
