אלא כל פסולו בקדש בשריפה וכו' גמרא גמירי לה. הרמב"ם (פסולי המוקדשין פי"ט ק"ל) כתב שיש מצות עשה לשרוף קדשים שנטמאו, שנאמר (יקום ט) והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף', וכן יש מצות עשה לשרוף נותר, שנאמר (שס יז) והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף, ובכלל הנותר הפיגול. והרמב"ם סיים וכל פסולי המוקדשין נשרפים.
וביאר המנחת חינוך (מכוס קמג לוס 6), שרק בטמא ונותר ופיגול יש מצות עשה לשורפם, משום שחיוב שריפתם מפורש בתורה. שכן שריפת טמא נאמר בפסוק של והבשר וגו' הנ"ל, וכן שריפת נותר נאמר בפסוק של והנותר וגו' הנ"ל. ופיגול הוא בכלל נותר, וכמו שביאר החינוך (מכוס קמג) שיש מצות עשה בשריפת פיגול משום שמצאנו שהתורה הוציאה פיגול בלשון נותרה, ולכן מצות שריפתו נכלל במצות נותר. אבל שאר פסולי המוקדשין ששריפתם היא רק הלכה למשה מסיני, אין מצות עשה בשריפתם.
ויש בכך נפקא מינה. שאם נשבע שלא ישרוף טמא נותר ופיגול, שבועתו לא חלה משום שהיא שבועה לבטל את המצוה, אבל אם נשבע שלא ישרוף שאר פסולי המוקדשין השבועה חלה, משום שהפרי מגדים (תחילת פסיתס כוללת) כתב, ששבועה חלה לבטל מצוה שנאמרה בהלכה למשה מסיני, כיון שדינה כדבר שאינו מפורש בתורה ששבועה חלה לבטלו, כמבואר בשולחן ערוך (יו"ד
סי' ללס ס"ל).
