בגמרא נתבארו שיעורי קדשים פסולים, לענין טומאה שיעורם בכביצה, ולענין איסור אכילת נותר שיעורם בכזית, ולענין טומאת הידים נחלקו האמוראים אם ללמוד משיעור אבילה או משיעור טומאה, כמו שנחלקו ר' מאיר ור' יהודה לעיל (מט.) לענין החיוב לחזור לירושלים לשרוף קדשים, שלשיטת ר' מאיר שיעורו בכביצה שלמדים מטומאתו כמבואר בגמרא (שס כ"ג), ולר' יהודה שיעורו בכזית שלמדים מאכילתו. ולענין אכילת קדשים שהיא מצוה כמבואר ברמב"ם הלכות מעשה הקרבנות (פ"י ס"6) ובספר המצוות (עשס פט), והאוכל קדשים מברך ברכת המצוות כמבואר בתוספתא (פ"י ס"ק), בפשטות השיעור בכזית כמו שאר מצוות אכילה, וכן הוכיח בחת"ס (שו"ת, לו"ס סי' מט) ממה שאיסור נותר בכזית שה"ה מצות אכילת קדשים בכזית, עיי"ש.
ובגמרא יומא (לט.) אמרו שבזמן שהיה מארה בלחם הפנים וכל כהן מגיעו כפול, היו הצנועים מושכים ידיהם, ולא לקחו חלקם מהקדשים, וקשה איך מנעו עצמם ממצוה. וכתבו התוספות ישנים (יומל שס ד"ס שמגיעו) והריטב"א (סס ד"ס וכל) שמה שאמרו בגמרא שמשכו ידיהם היינו דווקא בזמן שהגיעם רק כפול שאינו מצוה, אבל אם הגיע להם כזית שיש באכילתו מצוה ודאי שלא משכו ידיהם, וכ"כ התוספות רי"ד (סס ד"ס וכל). ומבואר מדבריהם שמצות אכילת קדשים שיעורה בכזית ולא בפחות. ומכך למד בבני חיי (לו"ק סי' סעס סק"ל) שמי שאין לו בליל פסח אלא חצי זית מצה, אין מצוה כלל לאוכלו, וכמו בקדשים. וכן פסק בשבות יעקב (שו"ת, ק"ג סי' יק). וראה מה שנתבאר בענין זה לעיל
(עק:).
אבל בחיים שאל להחיד"א (שו"ס, מ"ס סי' ד) כתב שאין להוכיח מדברי הראשונים שבפחות מכזית אין מצוה כלל, שי"ל שכיון שאינו מצוה גמורה לכן משכו ידיהם ממנו, ועוד כתב לחלק שמצות אכילת קדשים אין זה חיוב על כהן מסוים אלא על כל המשמר, משא"כ אכילת מצה שהמצוה על כל יחיד.
