בגמרא למדנו שהתוקע בשופר המצופה זהב במקום הנחת פיו אינו יוצא. וכתב הרמב"ן בדרשה לראש השנה (ד"ס לפסו) והביאו הטור אורח חיים (סי' תקפו) שטעם הפסול משום שהזהב חוצץ בין פיו להשופר. הקשה בשו"ת חלקת יואב (לו"ס סי' ג) הרי הכלל ידוע בכל מקום שיכל לנאותו אינו חוצץ' כמבואר בגמרא סוכה (לז.) לענין לולב, וא"כ כאן שציפה השופר בזהב בכדי לייפותו ג"כ נימא שאינו חוצץ. וכתב לו על זה בשו"ת אבני נזר (לו"ק סי' תלג לוס 6) שאינו דומה דין החציצה של שופר משאר דיני חציצה, ובשופר יש דין של נגיעה וצריך שיגע פיו בשופר, והאריך ביסוד זה בתשובה אחרת (יו"ד סי' לסו) לגבי כמה מקומות שצריך נגיעה, וסובר שגם דין של מין במינו אינו חוצץ' לא נאמר אלא במקום שאין צריך נגיעה, אבל במקום שצריך נגיעה אע"פ שאינו חוצץ כיון שהוא מין במינו מ"מ נוגע נמי לא הוי.
