מ"ט לא חיישינן שנטמאו התינוקות במת קודם שנולדו הכא נמי יש לחוש שמא נטמאו התינוקות ע"י אמותיהם כשהיו מעוברות, ומה
מועיל שילדו אח"כ בסלעים. ותירץ במשמרות כהונה עפ"י דברי התוס' (ל"ת
ומכילין) דאין הכי נמי דחיישינן, ומ"מ מה שהיו יכולים לתקן היו מתקנים. עוד
תירץ שהיו מביאין המעוברות תוך מ' יום ליצירת העובר, שאז אינו מקבל
טומאה. ובחדרי דעה (סי' שע"ל) חידש חידוש גדול עפ"י מש"כ התוס' בנדה (ע.
ד"ס מסיב) דבן השונמית שהחיה אלישע אינו מטמא דבריה חדשה הוא, ולפי"ז
כתב דהכי נמי העובר כשנולד הוי בריה חדשה ואינו טמא אע"פ שנטמא במעי
אמו [ומה שהמעוברות אסורות ליכנס הוא איסור בעלמא לטמאות העובר]. אמנם
באחיעזר (מ"ג סי' סס לות ו) כתב דאף להרוקח אין העובר נטמא כיון דטהרה
בלועה לא מיטמאה", אלא דמ"מ איכא איסור לטמאות למת גם באופן שאינו
נטמא עי"ז, וכמו בכהן שהוא כבר טמא איכא איסור ליכנס שוב באוהל המת
אף על פי שהוא כבר טמא, דיש איסור לחלל כהונתו, ולכך גם בעובר אף
שאין נטמא אסור לטמאותו.
הרוקח (סי' סטו) כתב דאשת כהן מעוברת מותרת ליכנס לאוהל המת משום ספק ספיקא, דשמא העובר נקיבה ושמא נפל הוא. והאחרונים הוכיחו מדבריו דאם הוא זכר אסורה ליכנס כיון שיכול ליטמא אעפ"י שהוא עובר. והקשו דא"כ
