כתב המגן אברהם (סי' תרל ס"ק ג) שאם דפנות הסוכה אינן עומדות ברוח מצויה, אף אם הן עומדות סמוך למחיצות באופן שאין הרוח יכולה לבוא שם, פסול. וכן הכריע המשנה ברורה (סי' תרל ס"ק יב).
אמנם החזון איש (או"ח סי' נג ס"ק יד) חלק על זה, וכתב שודאי הפורס סדין בבית אין צריך לקשור הסדין בענין שלא תוכל לנוע אילו הייתה רוח נושבת, כי "אין רפיון המחיצה פוסלתה אלא תנועתה ונדנודה, אבל כיון שהיא קבועה שפיר חשיבא מחיצה' וכו', 'דמה לי קושרה ומה לי העמיד כותל להגין מפני הרוח שלא תנוע את המחיצה'. אמנם בסוף דבריו שם סיים 'מיהו יש לומר דאין דרך בני אדם לעשות קבע באופן רפוי כ"כ שרוח מצויה מבטלתו, ורפוי כזה אינו נחשב למחיצה אלא לשימוש עראי'.
ובספר עמק ברכה (שס) כתב לפרש טעם המגן אברהם שיסוד דין מחיצה העומדת ברוח מצויה אינו משום שעלולה להיפסל, אלא שהוא דין בשיעור וחוזק המחיצה, כמו שיעורין חציצין ומחיצין שהם הלכה למשה מסיני, ולכך אפילו עומדת סמוך למחיצה, אם המחיצה עצמה אינה יכולה לעמוד ברוח מצויה, פסול. והוכיח יסוד זה מדברי הגמרא (סוכה כד ע"ב) שאמרו שעשה סוכה בראש הספינה שיכולה לעמוד ברוח מצויה דיבשה ואינה יכולה לעמוד ברוח מצויה דים כשרה לדעת רבי עקיבא, ולכאורה היות והסוכה מיועדת לעמוד בים שהוא מקום הספינה, היא צריכה להיות פסולה כי אינה יכולה לעמוד ברוח מצויה של ים, ומה לי שעומדת ברוח מצויה דיבשה, אע"כ דטעם הפסול אינו משום שאינה עומדת ברוח אלא כי צריך שיעור מסוים בחוזק המחיצה, ולכך אם היא חזקה באופן שהיא עומדת ברוח מצויה דיבשה, כשרה, ודי בכך אע"פ שאינה עומדת ברוח מצויה דים.
ועפ"ז ביאר גם טעמו של הרמב"ם (הלכות סוכה פרק ד הלכה ח) שכל שהרוח מנידה את המחיצה אע"פ שאינה נפסלת על ידי זה, פסולה.
