בכה"ג הא דכרכים והא דכפרים. הפוסקים דנים בטלית השייכת לבית הכנסת ומוקדשת לצבור שיתפלל בה מי שירצה, אם רשאים להתעטף בה בלי ברכה כשמתכוונים לא לזכות בה. ויש שכתב שלכאורה הדבר תלוי בתירוצי הגמ' בסוגיין לענין חיוב ביהכ"נ במזוזה, שהנדון הוא אם ביהכ"נ חשוב כבית השותפים או גרע מזה, ולתי' אחד מבואר בטעם דשל כרכים פטור כיון דנקבצים שם ממקומות הרבה והיא עשויה לכל הבא להתפלל ואין לה בעלים מיוחדים, ולכן גרע משל שותפים, מאידך של כפרים כל בעליו ניכרים והרי הוא כבית השותפין. ולתי' זה ה"ה טלית של ביהכ"נ אם הוא שותפות שבעליה ניכרים הרי הוא כטלית שלו דמחוייב לברך, ואין מועיל מה שמכוין שלא לזכות בה, אולם אם הוא שהוא גרע משל שותפות, א"כ אף אם כשהוא מכוין לקנותה יכול הוא לברך עליה שאדעתא דהכי הקדישו הטלית וכאילו פירשו שכל אחד בשעה שיקחהו לצאת בו יהיה שלו, אך כאשר מכוין לא לזכות בה, אינה חשובה כשלו ואינו מברך עליה.
ברכת להתעטף ציצית על טלית של קהל
אמנם גם באופן שנחשב כשותף ויש לחייבו בברכה, כתב הביאור הלכה (סימן יד) מהשער אפרים, דאם אין כוונתו להתעטף כלל רק לבישה לשעתו משום כבוד בעלמא, כגון שליח ציבור שמתעטף בטלית בתפלת מנחה, לא קרינן אשר תכסה בה' בעיטוף ארעי כזה, והביאור הלכה (שס) מצדיק סברתו דדבריו נכונים מאד מדינא ומטעם דמצות צריכות כוונה ולעיכובא. והביא עוד חבר לדבריו מדברי הבה"ט (סימן יז סק"ד) שכתב בשם הל"ח דהמתעטף מפני כבוד הציבור אין
מברך ומסתמא טעמו דאינו נקרא לבישה המחייבת בציצית. אמנם כיון שאין סברא זו ברורה וגם השער אפרים לא כתב כן אלא כשמתעטף בטלית גופו בלי שיכסה ראשו, על כן כתב המ"ב (סימן תקפס סק"ו) רק על
דש"ץ המתעטף בטלית באמירת הסליחות לפני אור היום שיש פוטרים מציצית מפני כסות לילה, ויש מחייבים משום בגד המיוחד ליום, עדיף שלא יכניס עצמו לדבר שיש בו ספק ולא יתעטף בטלית שלו ואף לא בטלית הקהל, אלא יקח טלית מחבירו, דבזה לכו"ע פטור מציצית ויכוון שנוטלו רק לכבוד ולא לקנותו.
