הנה יש לדייק בלישנא דקרא (כ"ז ג'), "צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו", והלא כל התמידין והמוספין הנמנין בפרשה זו מצוות כהונה הם, וזר פסול להן, ומדוע כתיב בקרא "צו
את בני ישראל".
ובאמת חזינן בלשון הרמב"ם שכל בני ישראל נצטוו ולא הכהנים לבדם, כמו שכתב בספר המצוות (עשס ל"ט) "שציונו להקריב במקדש שני כבשים", מה שאינו במצות הקטורת (עשס כ"ס) שכתב "שצוה הכהנים", וצריך ביאור בשינוי לשונן.
וכתב בזה הגרי"ז (הלכות כלי המקדש פ"ג ס"ק), דבאמת מצות התמיד מוטלת על כל ישראל, ואף שהכהנים המה העושים עבודת הקרבן בפועל מכל מקום עצם המצוה מוטלת על כל ישראל. מה שאין כן בקטורת שכל עיקר מצותה על הכהנים הוטלה.
וביסוד הדבר אמרתי לבאר, דגדר מצות התמיד איננה רק עבודתה, אלא
אף הבאת הקרבן, וכמו קרבן יחיד שהיחיד מביא קרבנו והכהן מקריבו, כך גם בקרבנות הציבור, והרי זה כאילו כלל ישראל מביא קרבנותיו והכהנים מקריבים אותם לפני ה' כדי לרצות עליהם. מה שאין כן בקטורת שאין בה מצות הבאה.
