האומר לחברו דבר שלא בדרך סוד האם מותר לגלותו,
ומה הדין בדבר מצוה
מנין לאומר דבר לחבירו שהוא בבל יאמר, עד שיאמר לו לך אמור שנאמר וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר'. בשו"ת בצל החכמה (ק"ל סי' פד) כתב דכל שנאמרו הדברים לאדם אחד לבד כדרך שאומרים סוד, אפי' לא אמר לו לא לגלות הרי הוא בכלל האיסור דבל יאמר, וכן הביא מספר דינא דחיי לבעל כנה"ג על הסמ"ג (ללון ט) דמדקאמר לו הקב"ה לאמור ומיד אמר לו דבר אל בני ישראל, ודאי שכך אמר לו, כל הדברים הנאמרים בסוד' לאדם יחידי הם בלאו אמור אפילו בלא צווי האומר, זולתי כאן שאני מרשה אותך לאמרם. עכ"ל. וכתב בביאור דבריו שכתב הנאמרים בסוד' דאין הכוונה שנאמרו בפירוש בתורת סוד דהיינו שהזהירו שישאר הדבר בסוד, דא"כ לא הוי מוכח שהוא בבל יאמר רק בהזהירו שישאר בסוד, אע"כ הכוונה שנאמרו לו בסוד שלא בפני אדם אחר אלא לו לבדו וכדמסיים בסוד לאדם יחידי'.
וכן הביא מחי' המאירי (יומס ל: ד"ס ממס): למדנו דרך ארץ למי שאומר דבר לחבירו אעפ"י שלא מסרה לו בסוד, שהוא בבל יאמר אא"כ אמר לו אותן דברים בלך אמור, והוא ענין אמרו ונאמן רוח מכסה דבר' כלומר אעפ"י שאינו סוד והולך רכיל מגלה סוד' אעפ"י שנאמר לו בסוד. עכ"ל. וכ"ה בביאורי מהרש"ל על הסמ"ג (ללווין ט) כל הדברים שאני אומר באוהל מועד שהוא ביחידי' יהיו לפניך בלאו
אמור עד שארשה אותך לדבר וכו'. עכ"ל.
אמנם כתב דאין מבואר בדברי המאירי והמהרש"ל שהדבר בגדר איסור לאומרו לאחר, אלא שראוי לא לאומרו משום דרך ארץ של תורה. ולפ"ז כתב בשאלה שגאון וצדיק אחד הקפיד בחייו שלא ידפיסו את ספריו, שאין למנוע מלהדפיס ספריו אחר מותו משום בל יאמר, דכיון שאין הדבר אלא משום דרך ארץ מותר הדבר במקום מצוה, דלא נאמרה דרך ארץ של תורה רק במקום רשות ולא במקום מצוה לבטלה. וכמו דאיתא (חולין פד.) ת"ר אשר יצוד וכו' למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא בהזמנה הזאת, כי ירחיב ה"א את גבולך למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתיאבון וכו', עי"ש ואפילו הכי
קיי"ל דמצוה לאכול בשר בסעודת מצוה.
