גלי שימשה כשליחה בטורינו, איטליה בין השנים 2013-2015. היא יצאה כרווקה לשליחות קהילתית מטעם הסוכנות היהודית, לקהילה בה השליחה מכונה "עריבה" – גלי מסבירה מדוע. הקהילה הקטנה, שמוסדותיה מרוכזים בעיקר במבנה אחד, מורכבת ברובה מאוכלוסייה מבוגרת. עיקר עבודתה של השליחה מרוכזת סביב הוראת העברית באולפנים. למרות שגלי רצתה להימנע מהוראת עברית בשליחות, היא מסבירה כיצד התמודדה עם הנושא וכיצד אף ראתה את היתרונות שבכך.
היא מתארת את חוויית הבדידות ומהם הדברים שעשתה כדי להתמודד איתה, עד שטורינו הפכה עבורה לביתה השני. גלי מתארת פעולות מיוחדות שביצעה כגון: "קבלת שבת בכיף", סרטים ישראלים עם תרגום לאיטלקית ופניה לסופר מאיר שלו כדי שיכתוב לתלמידותיה. בעיקר היא מדגישה את חשיבות החיבור האישי. היא ממחישה זאת באמצעות נקיטת יוזמה משמעותית שביצעה בטקס יום הזיכרון שגם גרם להערכה רבה מצד אנשי הקהילה. היא מסבירה את משמעות האמירה של חבר הקהילה בסוף שליחותה על כך שהיא הצליחה לראות את כל הקהילה ללא אבחנה פוליטית.
גלי מסבירה כיצד באה לא רק לתת אלא גם להיות חלק, מה שהפך את שליחותה למשמעותית. היא מדגישה את חשיבות יצירת הקישור לשליחים שהיו לפניה והשארת מורשת אחריה לצורך יצירת הרצף עבור הקהילה.
כמי שגדלה בבית חילוני, גלי מפרטת כיצד השליחות גרמה לה לראות את היהדות ובמיוחד האורתודוקסית, בצורה יותר מורכבת ומה לדעתה עלינו כישראלים ללמוד. לבסוף, גלי מתארת לאור קשריה עם הקהילה – מהו מצבה של הקהילה בימים אלו של משבר הקורונה.
