ישבתי לשיחה חכמה ומטלטלת עם רן מס - איש חינוך, יזם חברתי ועמית בקרן מנדל, שאמר לי: "אני בכלל לא בטוח שאני מאמין במושג 'מיומנויות עתיד' ".
משם, נפתחה שיחה שלא ניסתה לייצר תשובות מהירות, אלא דווקא האטה. שיחה על חינוך, ארגונים, ילדים, מבוגרים, משחק, טכנולוגיה, AI ובעיקר על מה זה להיות אדם עכשיו.
אחת הטענות החזקות שעלו בפרק: אנחנו כל כך עסוקים בלהכין אנשים לעתיד, שאנחנו מפספסים את ההווה שלהם. בבתי ספר, בארגונים ובחיים עצמם.
"כשאנחנו רואים באדם אמצעי לעתיד - אנחנו מייצרים ניכור". ודווקא מתוך העיסוק בבינה מלאכותית, בטכנולוגיה, במירוץ ובביצועים מתחדדת השאלה האנושית ביותר:
מה יש בנו שאין למכונה? לא ידע. לא מהירות. לא אופטימיזציה. אלא:
. וזה אולי הפרדוקס היפה של התקופה: ככל שהטכנולוגיה מתקדמת, כך הערך האנושי הבסיסי הופך ליתרון היחיד שלא ניתן להעתקה.
ארגונים, מנהלים, אנשי חינוך, הורים: השאלה היא כבר לא רק איך נכין אנשים לעתיד אלא איך ניצור מרחבים שבהם מותר להיות בני אדם , עכשיו.
רן הציע בין היתר לשחק מחבואים במסדרונות - יאללה, מי מאמץ?
