ק הסיום הזה הוא מחווה רגשית לסדרה המלאה ששיחזרה את חיי הקהילה היהודית של טראזונה בתקופה המימי-ביניימית. במשך מאות שנים, יהודי עיר הגבול הזו חיו, עבדו, התפללו וכתבו ברומאנס אראגוני, אך כתבו אותו באותיות עבריות, ויצרו צורת ביטוי ייחודית הנקראת אלחמיה עברית.
פ
רלאורך ארבעים פרקים, הסדרה חקרה את חיי היומיום, הפאר והקרע של האלחמה של טראזונה. הסיפור הודרך על ידי סול דה אלמאלי, אישה יהודייה אמיתית מהמאה הארבע עשרה, שהובילה את המאזין דרך נושאים מהותיים: עלייתן של שושלות חזקות כמו פורטלה ואמאריו, החיים ברובעים היהודיים הישן והחדש, ההשפעה של המוות השחור ומלחמת שני הפטרוסים, התפקיד המרכזי של נשים, הדו-קיום עם נוצרים ומוסלמים, הפחד מהאינקוויזיציה, והטראומה של צו הגירוש משנת 1492.
מבוססת על מחקר מתועד של ההיסטוריון מיגל אנחל מוטיס דולאדר, הסדרה אינה מבקשת לאדל את העבר, אלא להבין אותו ולהקשיב לו. זהו מדריך קולי למטיילים, מרחב זיכרון לצאצאי ספרד, ומחווה לאלה שגורשו אך לא נשכחו.
הפרק מסתיים בקולופון פיוטי: “טראזונה הייתה אבן, הייתה מילה, והייתה שפה שנכתבה בסתר. כי כל עוד מישהו מבטא את השמות האלה, כל עוד מישהו מקשיב לסיפורים האלה, הרובע היהודי של טראזונה נשאר חי.”
מסופר על ידי: סול דה אלמאלי
בימוי והפקה: איגנסיו חאבייר בונה לופס
