After the victory over the Midianites, Elazar the High Priest explained to the soldiers how to kasher and purify the metal utensils captured in the war:
“As far as the gold, silver, copper, iron, tin and lead are concerned: whatever was used over fire must be passed through fire, and it will be clean. However, it must be then purified with the sprinkling water.” (Num. 31:22-23)
The Midianite vessels had become defiled in battle, through contact with death. They needed to be purified, by sprinkling over them water mixed with the ashes of the red heifer. This is the standard process of purification, a process that takes a week to complete.
Instant Purity
There exists a second way to purifying utensils - more drastic, but immediate. One simply makes the utensil unusable by boring a large hole in it. Then it is no longer considered a vessel. When the puncture is mended, it is as if a new utensil has been formed, without any residual impurity.
The Talmud (Shabbat 15b) relates that the Hasmonean queen Shlomzion (circa 100 BCE) once held a celebration in honor of her son. Tragically, one of the guests died during the party. As a result, the royal cutlery and dishes became ritually impure. The queen wanted to avoid waiting a week to purify them, so she commanded that the utensils be rendered unusable, and then forged anew.
The rabbis informed the queen, however, that her shortcut was not acceptable. Rabbi Shimon ben Shatach - the queen’s brother - had already ruled that impure utensils that are broken still retain their original impure state after they are fixed.
What led the Sages to make this decree? They were afraid that the ritual of red heifer ashes would fall into disuse if everyone used the faster method of boring a large hole and then fixing the implement.
There is, however, a deeper significance to Rabbi Shimon Ben Shatach’s decree.
יש שני דרכים ישנם לטהרת רע עבר, כאשר הרע הנמזג בדרכי החיים הולך ומתפשט:
* ישנה השקפה אחת שתסכים לבטל ולאבד בבת אחת סדרים ישנים שבהם נשרש הרע והקלקול, ולבנות מהחומר העבר בנינים חדשים. זה הציור ישנו בעולם בכללו, ומגיע גם כן עד פרטיותו באדם, כשמוצא בנפשו רעות ומגרעות מושרשות מאד. יש אשר יעלה על לבבו מחשבה לכתת גופו ונפשו, עד אשר כחותיו יחלשו ויצערו, ועם השבירה של הכוחות כולם, הלא יישברו כחות הרע וההפסד, ושוב ישוב לבנות בנין הגון בסדר נכון על פי דרכי הצדק התורה והמצוה. והנה, אם היתה המידה הזאת נהוגה ביצירה בכלל, כבר היה ראוי לאבד עולם מלא בשביל החסרונות הרבים אשר השרישו שרשיהם בקרב המין האנושי.
* אמנם, אדון כל המעשים הוא אב הרחמים, והוא חס מלאבד כל יציר פחות וכל כח מהמציאות, על כן רק במקום שאין דרך אחר נמצא, שם יוצאת המדה של השחת שרוף וכלה, אבל הדרך התמידי הוא לתקן בסבלנות באורך הזמן וברחמים רבים את המגרעות, באופן שגם הכחות הרעים לא יאבדו מן המציאות, כי אם ישמשו לטובה.
הנטיה הנראית בההנהגה האלהית, להשתמש לטובה גם תכונות היותר שפלות, היא עודדה את לב שמעון בן שטח להשתמש בכח פחות ונקלה לתכלית נעלה ונשגבה.
על-כן,ראוי שתהיה המגמה של החפץ בתיקון עצמו בפרט ובתיקון עולם בכלל לא להרס ולבלע, בסדרי החיים המלאים להם מומין וחסרונות רבים. לא להיות מהיר במעשה התיקונים, כי בבקשת התיקון המהיר אין דרך כי אם לבלע ולאבד הדרכים הישנים, לאבד הטוב עם הרע. אמנם, הדרך הזאת נמצאת היא במקום שאין צד יותר נאות, אבל חלילה שתהיה דרך כבושה.
על כן שמעון בן שטח, שמצא לפניו נכון לגזור טומאה ישנה משום גדר מי חטאת, להשריש בלבבות כי דרך התיקון של השחתה ובילוע, של שבירה ואיבוד, אינו ראוי, גם כי זה הדרך אינו בטוח מטומאה ישנה, ואם יאבד לשעה את הכחות הרעים, עוד יתנערו וישאפו להתרומם ולחזור לסורם. אבל התיקון הבטוח והמלא הוא ההחזרה לטובה, שהוא בא בתיקון של מתינות, אותו התיקון שיסד בו צור עולמים לשכלל את הבריאה כולה, לטהרה מכל טומאותיה, להחזיר כל כח רע.
