בין תכנון עירוני מסורתי לתכנון עירוני מודרניסטי – ה-startup nation מייצר לעצמה כרגע סביבה מדכא, קשה, לא אנושית וגרעונית

ייתכן שמאז קום המדינה אנחנו לא מצליחים יותר לתכנן ערים ושכונות שמתקרבות לאיכות וחיבה ואנושיות ותפקוד של הערים ושכונות שתכננו עד אז? ואם כן, למה שנעשה לנו דבר כזה?

לפני כשמונים שנה שיטת התכנון העירוני בארץ – ובעקרון רוב מדינות העולם - השתנה עד היסוד:
במקום תכנון מבוסס הליכה, קומפקטיות וגיוון עירוני ואנושי, עם הרבה חופש וגמישות, עם ביזור סמכויות וצמיחה עירונית הדרגתית מלמטה בחלקות פרטיות, עוברים לתכנון הבא 'לסדר את הבלגן' של העיר המסורתית, מפריד תחומי חיים יומ-יומיים במרחקים גדולים, דוגל בריכוזיות, מכניות, קנה מידה גדולה של התכנון ומריץ את הרכב הפרטי ככלי שיקשר על המרחקים הגדולים, מייצר ערים ושכונות יש מעין בהסתכלות צורנית ואידאולוגית, ומקדם את שיטת ה'בעלות המשותפת'.
התוצאות לא יאחרו להגיע והיו צפויים מראש: הרכב הפרטי הופך מכלי לחופש לתלות ופרוטזה, ובו זמנית כל החלופות לרכב דוכאו ובאיכות ורלבנטיות ירודה, הערים התפרשים לשטחים גדולים אך משעממים, קרים ומנוכרים, דיכוי של יזמים קטנים, חיי רחוב תעסוקה ומסחר של רחוב ובכלל של ה'קונצפט של רחוב', ושכונות (במיוחד עם מבנים בבעלות משתופת) קפואות ולא מתפתחות מעצמן (אלא בעבירות בנייה) ודורשים התערבות מדינה נוספת, שגם לא היא לא פטרון, אלא רק תגדיל את הבעיה...